אני מזכה את הנאשמת מחמת הספק מהעבירה המיוחסת לה בכתב האישום. להלן העובדות והנימוקים.
הנאשמת עומדת לדין באשמת תקיפת בעלה, א' (המתלונן), וגרימת חבלות של ממש.
פרשת התביעה
עד התביעה העיקרי הוא המתלונן. לדבריו, נפרד מהנאשמת עקב סכסוכים ומריבות שהיו ביניהם, והתגורר לפרקים אצל הוריו בהרצליה.
האירוע נשוא כתב האישום התרחש ב-16.7.08. אין חולק, כי המתלונן נכנס באותו יום או בסמוך לו לדירת הנאשמת בהעדרה, חיפש ומצא כסף שהחביאה, ונטל אותו לעצמו. המתלונן העיד, כי אחר הצהרים הגיעה הנאשמת לבית הוריו בסערה, נכנסה לחדר בו שהה, התנפלה עליו בצעקות, בדרישה שיחזיר לה את הכסף אותו גנב מדירתה. אגב כך, אמר, ניסתה הנאשמת ליטול מידיו את הטלפון הסלולארי שלו כדי לבדוק אם הטריד אותה בשיחות באמצעותו. כשהתנגד, הנאשמת התנפלה עליו במאבק כוחני, ותוך כדי מאבק שמטרתו להוציא את הטלפון מידיו, הנאשמת שרטה את זרועו הימנית.
לשמע קולות המריבה, תוך שניות, הגיע אביו לחדר, והספיק לראות את השניות האחרונות של המריבה. הוא הפריד ביניהם, באומרו לנאשמת "לא יפה בבית שלי", והנאשמת עזבה את הדירה. כל המריבה, העיד, נמשכה דקה וחצי.
לסיום ההתרחשויות של אותו יום הוסיף המתלונן ותיאר, כי הנאשמת שבה כעבור עשר דקות כשכל בגדיו במכוניתה, וזרקה את הבגדים על הכביש, בכניסה לבית הוריו.
התביעה הגישה כראיה שלושה תצלומים, בהם צולמו במשטרה שריטות לאורך זרועו הימנית של המתלונן (ת/1).
בנוסף, העיד אביו של המתלונן, י'. לדבריו, הנאשמת נכנסה לדירה תוך דחיפת הדלת, פנתה לחדרו של המתלונן, ומיד בקעו משם צעקות. כעבור חמש דקות העד רץ לחדר להפריד בין השנים. לדברי העד, המתלונן הראה לו שריטות לאורך הזרוע, ואמר שהנאשמת שרטה אותו בציפורניה.
"ראיתי את הדם נוזל", אמר העד.
בהתייחס לחזרתה של הנאשמת, אישר בעדותו כי הנאשמת שבה כעבור זמן כשבידה חבילת הבגדים של המתלונן. לדבריו, הניחה/זרקה הנאשמת את החבילה בשער החצר - ועזבה.
בחקירה הנגדית אישר העד, לשאלות הסנגור, כי המתלונן נוהג לחתוך את עצמו בסכין, ועשה כך בנוכחותו מספר פעמים. אולם, בפעם זאת, זה לא היה מסכין, זה היה לכל האורך מציפורנים.
פרשת ההגנה
בעדותה אישרה הנאשמת כי הגיעה באותו יום לבית הורי המתלונן משום שכעסה על שהמתלונן גנב את כספה, 500 יורו ו-500 דולרים. לדבריה, הקדימה והתקשרה לטלפון של המתלונן אלא שהוא לא השיב. לכן, התקשרה לאביו, והודיעה על בואה. בהגיעה לחדרו של המתלונן, דרשה שיחזיר את הכספים שלקח. התנהל ויכוח קולני בן שתי דקות, שבמהלכו טען המתלונן כי הכספים שלו. כעבור שניות אחדות נכנס האב, ואמר "טוב, אל תדאגי, אנחנו נדאג שיחזיר לך את הכסף", והוסיף וביקש מהמתלונן להחזירו. ליווה אותה לדלת והיא עזבה את הדירה.
לטענת הנאשמת בעדותה, לא היה מאבק כוחני בינה לבין המתלונן, ובשום שלב היא לא שרטה אותו בציפורניה, וכשעזבה את הדירה לא היה המתלונן חבול, ולא היה עליו דם.
"כשהאב היה לא ירד לו דם...", אמרה, והוסיפה, כי בעודה בחדר לא אמר המתלונן לאביו שיורד לו דם (עמ' 13). הנאשמת העלתה אפשרות שהמתלונן גרם את השריטות לעצמו, שכן, הוא עשה כך מספר פעמים בעבר. לדבריה, סובל המתלונן מבעיה נפשית, ובעתות משבר הוא נוהג לחתוך עצמו באמצעות סכין, מעשה שחזר על עצמו פעמים רבות, גם בנוכחות הוריו.
מסקנות והכרעה
התצלומים שהגישה המאשימה כראיה, המתעדים שריטות רבות וארוכות בזרועו של המתלונן בתאריך 16.7.08, תומכים בעדות המתלונן, לפיה, שרטה אותו הנאשמת בציפורניה תוך כדי מאבק כוחני ביניהם. לכאורה, מהווה גם עדותו של האב, יהודה גז, תמיכה ראייתית לעדות המתלונן; שכן, לדבריו, הראה לו המתלונן את השריטות שגרמה לו הנאשמת בציפורניה. אולם, הכחשת הנאשמת את שיוחס לה על-ידי המתלונן לא הייתה מופרכת או בלתי אמינה על פניה. בנוסף, מצאתי בעייתיות ממשית בגרסת המתלונן; מה גם, שפרטים שונים בגרסתו עמדו בסתירה לגרסת אביו.
קיים פער מהותי, משמעותי, בין הגרסה שמסר המתלונן בעדותו, לפיה, נאבקה עמו הנאשמת בכוחניות, בניסיון להוציא מידו את מכשיר הטלפון הסלולארי, ואגב כך שרטה אותו בציפורניה, לבין גרסתו בחקירה. בזו האחרונה אין זכר למאבק כוחני, ואין זכר למכשיר הטלפון. המתלונן לא ידע להסביר, כיצד נשכח ממנו במועד החקירה תרחיש המאבק על הטלפון, וכיצד נזכר בו כעבור שלוש שנים לאחר האירוע. ועוד; המתלונן סיפר בעדותו כי אביו נכנס לחדר תוך כמה שניות, והיה נוכח במריבה (לכמה שניות). המסקנה ההגיונית המתבקשת היא שהאב ראה את המאבק הכוחני שנסב סביב מכשיר הטלפון, או, את סיומו לפחות. לכאורה, אמור היה האב לראות את אקט התקיפה והשריטות. ואכן, זו הייתה הגרסה שמסר המתלונן בהודעתו במשטרה. שם סיפר, כי הנאשמת שרטה אותו לנגד עיני אביו. אלא שגרסה זו הופרכה על-ידי האב אשר טען, כי ההתקוטטות הייתה בויכוחים, ולא במכות. למעשה אישר האב כי לא ראה שהנאשמת שורטת את המתלונן. לחדר הגיע אחרי חמש דקות של צעקות. את התקיפה לא ראה, ורק ראה דם נוזל. מכאן, שגרסת המתלונן איננה עקבית; לאמיתו של דבר, היא לא עלתה בקנה אחד עם גרסת אביו, שאמור היה לתמוך בו. בנסיבות אלה, עולה מאליה התהייה כיצד, אם כן, נשרט המתלונן וממה. הנאשמת סיפקה תרחיש אפשרי כשהצביעה על נטייתו של המתלונן לחתוך עצמו באמצעות סכין. עד מהרה, באמצעות עדות האב הסתבר, כי האפשרות שהעלתה הנאשמת אינה תלושה מהמציאות. שכן, אביו אישר בחקירה הנגדית כי המתלונן נוהג לחתוך עצמו בסכין (עמ' 11, ש' 13).
האפשרות הוטחה בפני המתלונן, אלא שהוא שלל את התיזה. המתלונן התקשה להסביר את פשר הצלקות העמוקות בזרועותיו. לשאלת הסנגור בעניין זה השיב המתלונן, כי אלה
"צלקות של שנים. הייתי שובר מסכי טלוויזיה עם פטיש והייתי מכניס את היד כדי להוציא את הנחושת. כמעט כל יום אני נחתך, או באצבע, או ביד, או פה או פה" (עמ' 9, ש' 24-26).
עדות האב מאשרת, לדעתי, כי אפשרי מאד שמקור הצלקות בחתכים אותם גרם הנאשם לעצמו.